יחסים וקרבה לפני חוקים ודרישות

You are currently viewing יחסים וקרבה לפני חוקים ודרישות

אבא שאני פוגשת בקליניקה סיפר לי שמאז שהבן שלו עבר לחטיבה הם חווים בבית התדרדרות בהתנהגות.
האווירה בבית קשה, וכל הזמן יש כעסים וצעקות. מה שהכי הפריע לו זה שכל ערב נגמר בעצבים שלהם ובבכי של הילד. בין האבא לילד יש הרבה כעסים, הילד לא מצליח בלימודים, הוא מושפע חברתית והאבא מרגיש שהילד לא מוכן להשקיע, שהוא מוותר לעצמו, שהוא לא אחראי ואי אפשר לסמוך עליו.

איזה אבא הילד הזה פוגש? "אבא חרא", הוא אומר לי.
"נמאס לי להיות אבא כזה אז אני החלטתי לסגת. להתנתק."

האבא מספר שבתור ילד היה לו קשר טוב עם אבא שלו, שהוא היה המנטור שלו ולימד אותו הרבה דברים,
והוא מרגיש שעם הילד שלו הוא לא מצליח להיות דוגמא אישית עבורו, לא לשוחח איתו ואפילו לא לנהל שיחה שקטה,
כי כל שיחה נגמרת בכעסים ואכזבה משני הצדדים. ולכן הוא החליט לקחת צעד אחורה, להשקיע בעבודה,
בחלומות שלו, כי בהורות הוא מרגיש שהוא נחנק, אין לו אוויר, אין לו מקום ואין לו תרומה.

לפעמים כשמערכת היחסים עם הילדים מאתגרת, אנחנו כהורים מרגישים כ"כ מתוסכלים וחסרי אונים  שאנחנו מחליטים פשוט לוותר. לא מרוע, להיפך מתוך מטרה לא להמשיך לריב, מתוך חוסר אונים ותחושת כשלון  מול הסיטואציה
מעדיפים לקחת צעד אחורה ולא להחריף את המצב.

אבל!
ילדים זקוקים בדיוק להיפך, ילדים ובעיקר מתבגרים אולי אומרים שהם רק רוצים שנעזוב אותם בשקט,
אבל בתוך תוכם הם לא רוצים שנוותר עליהם
.
הם פשוט רוצים שננסה להבין אותם, נקשיב טוב יותר למה שלא נאמר, נדובב אותם, נעודד אותם, נתמוך בהם, נהיה שם עבורם, גם בקושי, ולא נוותר על מערכת היחסים.

אבל איך מתחילים ? הרי היחסים כ"כ נפיצים, שכל מילה יכולה לגרום לפיצוץ, שני הצדדים הם "על הקצה".

אני רוצה לתת לכם 3 נקודות למחשבה על קרבה:

הדבר הראשון הוא להבין שהאחריות ליחסים היא עלינו, ההורים. ילד, בוגר ככל שיהיה, הוא תמיד הילד שלנו, וזקוק להרגיש לכך שהוא אהוב, ושאנחנו רוצים בקרבתו.

דבר שני, יחסים וקרבה לפני חוקים ודרישות.
לא פעם אנחנו מנסים לגרום לילד שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים – ללמוד, לעזור בבית, לשמור על האחים… לחנך.
בשם החינוך, אנחנו קובעים חוקים, יש לנו דרישות ואנחנו אומרים לעצמנו
ש"אם הוא יתנהג יפה, יעשה מה שאני אומרת  – אז… היחסים יהיו טובים".
אבל, כדי להשיג שיתוף פעולה, צריך להיות במערכת יחסים טובה, הדדית, מעודדת, להרגיש שהוא רצוי ויש לו מקום בבית.  לכן לפני הדרישות – צריך לייצר יחסים של קרבה.

וזה הדבר השלישי והכי חשוב – התפקיד שלנו כהורים הוא לייצר את הקרבה הזו,
לא על יד כך שנחכה שהילד יעשה מה שמבקשים ממנו ואז נהיה אליו נחמדים, אלא להיפך,
על ידי כך שניצור חוויות משותפות נעימות, נאפשר זמן משותף סביב תחביבים ותחומי עניין של הילד, ניצור זמן יחד שהוא לא זמן חינוך, אלא פשוט זמן של להיות או של כייף.
כשיהיו מספיק חוויות טובות, הילד ירצה להיות חלק מהבית, לשפר ולשמר את מערכת היחסים
ואז יש סיכוי שישתף פעולה עם מה שנבקש ממנו.
ככל שהקשר יתבסס על חוויות של יחד, על התעניינות וחיזוק הקשר, ופחות על דרישות –
כך יגבר הרצון לשיתוף פעולה
ולא בגלל שאנחנו אמרנו.

ואותו אבא, אתם שואלים? האבא המדהים הזה בחר ליצור עם המתבגר שלו חוויה משותפת של בילוי שבועי בקארטינג. האבא הזה אוהב את הכביש, אוהב מכוניות, שם הוא מרגיש בטוח, שיש לו מה לתרום ומה להציע לבן שלו. הנסיעה המשותפת, החוויות המשותפות, מייצרים לו שינוי בחוויה שלו מול הבן שלו, מייצרים להם מקום להתחבר.

זה לא תמיד פשוט, במיוחד כשיש כבר "היסטוריה" של כעסים ואכזבות, ואנחנו מגיעים טעונים לסיטואציה, אבל זה באחריותנו וביכולת שלנו כהורים ליצור קשר טוב וקרוב עם הילדים שלנו כך שהאווירה בבית תהיה קרובה ונעימה יותר.

כתיבת תגובה