מה קורה להורות בגיל ההתבגרות ?

You are currently viewing מה קורה להורות בגיל ההתבגרות ?

אני זוכרת את היום שבישלתי במטבח, המתבגרת ישבה בשולחן לידי ואנחנו משוחחות.
או לפחות חשבתי ככה.
אני מספרת לה משהו… אבל היא לא עונה..
לקח לי 10 דקות להבין שמאחורי השיער הארוך יש אוזניה,
והיא פשוט לא שמעה שום דבר ממה שאמרתי ….

אולי זה קורה גם לך,
את מגיעה הביתה אחרי הצהריים ומוצאת את המתבגר שלך שפוך בספה ובקושי מרים את העיניים לומר לך שלום.
כשאת שואלת מה נשמע? את מקבלת התעלמות במקרה הטוב, וטריקת דלת במקרה הפחות טוב…

ואולי זו דווקא הבת שלך, שכל כך אוהבת לבלות עם המשפחה, ופתאום,
את מרגישה שאת כבר לא מכירה אותה.
היא רוצה כל ערב לצאת עם חברות, מעדיפה את המסך, את האינסטגרם והסטורי,
רק רוצה שיקנו לה דברים ולא רואה בכלל את מי שסביבה.

עד לפני רגע, הם רצו אלינו בסוף יום הלימודים, ורק רצו לשחק איתנו אחר הצהריים,
ופתאום אנחנו כבר "לא כל כך מעניינים אותם".
נדמה שהם לגמרי בעולם משלהם. ממלאים את הזמן בחברים ובמסכים,
הם עסוקים יותר, הם עצמאים יותר,
הם זקוקים לנו פחות (לפחות כלפי חוץ),
וכל זה מתחיל להשפיע על ההורות שלנו.

מה בעצם קורה שם?
ככל שהילדים שלנו עצמאיים יותר, בעלי תחומי עניין וחברים משלהם,
הם פחות משתפים אותנו, ואנחנו פחות יודעים עם מי הם ומה הם עושים.
תחושת חוסר השליטה מדאיגה אותנו, אנחנו חוששים ממה שעלול לקרות להם בחוץ
(או דווקא בפנים כשהם נבלעים במסך),
אנחנו מרגישים פחות מעורבים בחיים שלהם, ובאופן כללי,
מרגישים שיש לנו פחות שליטה על מה שקורה איתם ופחות יכולת להשפיע.

ככל שהילדים זקוקים לנו פחות, לעיתים אף מרחיקים אותנו,
פותרים אותנו ב"הכל סבבה" במקרה הטוב, או ב"אמא את חופרת" במקרה הפחות נעים –
אנחנו מרגישים מיותרים, פחות חשובים, פחות רלוונטים,
ואפילו חסרי משמעות עבורם.

ומה עוד קורה ?
הם יודעים יותר מאיתנו, מכירים את כל האפליקציות הנכונות,
לומדים דברים מהר יותר,
והרבה פעמים צריכים מאיתנו בעיקר כסף ושרותי הסעות.
כך שבגדול אנחנו מרגישים שהתפקיד שלנו בעולם ההורות השתנה.

אפשר להכנס לדכאון, אפשר להתבאס,
אפשר לדבר על גיל ההתבגרות המעצבן.
אבל הרבה יותר יעיל מזה יהיה להבין שהשינויים שעוברים עליהם,
הם בעצם הזדמנות עבורנו לעשות restart,
לשנות את הדיאלוג עם עצמנו בהורות ועם המתבגרים שלנו.

אז מה בכלל מתבגרים רוצים?
המתבגרים שלנו זקוקים לנו אבל קצת אחרת.
זה דורש מאיתנו לחשוב בצורה קצת שונה,
להבין שמה שהם אומרים בחוץ,
זה לא בהכרח מה שהם מרגישים בפנים.
כשהיא אומרת לי "תעופי את חופרת…",
לפעמים היא בעצם מתכוונת ל…"אל תעזבי אותי".

הבעיה היא שאנחנו נוטים להעלב, להרגיש חסרי משמעות וחסרי שליטה,
ולכן התגובות שלנו, בהתאם, הן תגובות של כעס ומאבק כוחות.
וכשאנחנו במאבק זה מחליש אותנו כהורים ופוגע ביחסים שלנו עם הילדים.

מה שהמתבגרים שלנו בעצם רוצים, בדיוק כמו כולם, הם רוצים תשומת לב,
שיראו אותם, שיקשיבו להם, אבל שזה יהיה בזמן ובמקום שמתאים להם.
לפעמים זה בלילה, כשאנחנו כבר רגע לפני השינה,
ולפעמים דווקא השיחות שהן "על הדרך" באוטו, ממקום למקום, הן השיחות הכי טובות ומקרבות.
כשהמתבגר מרגיש שמקשיבים לו ושמבינים אותו – יכולת ההשפעה שלנו גוברת.

אם נבין שאמנם אין לנו אפשרות לשלוט עליהם אבל יש לנו אפשרות להשפיע,
נוכל לוותר על הפנטזיה לשלוט, ונבחר להיות בתוך הקשר תוך כדי הקשבה, הבנה ודיאלוג.

ויחד עם זאת, כדאי שנזכור, גיל ההתבגרות הוא גיל הנפרדות,
זה חלק מהתהליך שהמתבגרים שלנו צריכים לעבור.
ולכן גם אם יקשיבו לנו, גם אם נביע את דעתנו, ובחלק מהמקרים אפילו נשפיע עליהם,
על שיקול הדעת ועל ההחלטות שלהם – בסופו של יום, אנחנו יכולים לעשות הכי טוב שיכולנו –
אבל הבחירות שלהם יהיו שלהם.
ולא תמיד הן יהיו בדיוק מה שקיווינו 😊

כתיבת תגובה